הבדואי הוא איש המדבר מאז ועד היום .
המילה בדואי בערבית הינה "בדווי" שמייחסת משמעות וקושי החיים במדבר. נגזרת מהמילה באדיה בערבית ופירושה מדבר.
איש המדבר נקרא בדואי שתמיד העדיף לחיות במדבר וזאת להרבה סיבות, מהן
* הוא הרגיש שהמדבר מקנה לו ביטחון במיוחד מהשלטונות המרכזיות והצבאות שהשתלטו אי שם והפכו לאיום נורא לחייהם, לחופשם ולהרגלי טבעם של הבדואים.
** המדבר מעניק ומאפשר חופש רב לנדידה יותר ולחיפוש אחרי מרעה ומים, ובגלל זה העדיף הבדואי מקומות מדבריות כמו הנגב.
*** המדבר גם מאפשר בריחה ונדידה למקום אחר במקרה של נקמת דם.
הבדואים התגוררו בנגב לפני אלפי שנים והם אלו שאירחו אברהם אבינו עליו השלום, כאשר הגיע לנגב לפני כארבעת אלפים שנים. שלטו בנגב בזמנים שונים שלטונות רבים ועם זאת המשיכו הבדואים לחיות בנגב עם כל העימותים, המלחמות עם הצבאות שכבשו איזור זה, רוב השלטונות וצבאות התירה לבדואים חופש הנדידה והחיים, עבודה בחקלאות ומה לא גידולי צאן וגמלים.
עמלו הבדואים בגידולי צאן וגמלים וכמובן גביית מס הבטחה מפני איום חיצוני משבטים חלשים וממעשה שוד וביזה מעוברי דרך ,סחרו בקפה ,טבק ומלח כמובן שעסקו חלק מהשבטים החזקים בשוד וביזה של שיירות שעברו באזורם או גניבה מאזורים ומקומות רחוקות מהם.
חיו הבדואים דורות רבים וניהלו את צרכיהם ללא מעורבות השלטונות המרכזיות שלא הצליחו להשתלט על הבדואים מה שמעיד ומזכיר המלחמות הארוכות עם השלטונות ששלטו בנגב מתחילת המאה העשירית.
התחילו הגירות נוספות והמשיכו גם במאה האחד עשרה מדרום וממזרח, הגיעו הרבה בדואים לסיני ממדבריות חצי האי ערב בשלושה גלי הגירה גדולים שתחילתם במאה השישית לספירה וסיומן במאה השבע עשרה.הסיבה העיקרית להגירתם את חצי האי ערב הייתה בריחה מפני צבאות הכיבוש האסלאמי בתחילת תקופת האסלאם.
כמו כן היו גם סיבות אחרות כמו החיפוש המתמיד אחר מקורות מים ושטחי מרעה בעיקר בשנות בצורת, וכן הבריחה מפני נקמת דם.
שלטו הפאטמיין במצרים ובאזור אך לא הצליחו להשתלט על הבדואים דבר אשר גרם להתקוממות של הבדואים בשנת 1012. ובשנת 1024 הקימו הבדואים שלטון עצמאי בארץ פלסטינה שהמשיך חמש שנים ולא נכנעו לשלטון הפאטמיין (1918: 1996 שרון).
מאז שנת 1099 שלטו הסליביין(הצלבנים) אך גם בזמנם המשיכו הבדואים לחיות בנגב ובגליל ושמרו על קשרים הדוקים בינם לבין הסאליביין(הצלבנים) (h.prutz) השכירו הבדואים שטחים לחקלאות ושילמו תמורה כסף לסליביין. כך הייתה ההתייחסות של הסאלביין לבדואים בזמן שליטתם, כאילו שהם רכוש למלך ובסיפור אחד שהמלך נתן לעמו שבט בדוואי כמתנת החג (אלעארף).
בשנת 1191, שיחרר סלאח אלדין אלאיובי את שערי ירושליים ורוב פלסטיין אחרי מלחמתו נגד הסאלביין והבסתם, ולא הוזכר אז שהיו סיכסוכים עם הבדואים וסלאח אלדין (אלעארף, 239238).
השתלטו הבדואים בארץ בזמן הממאליק השלטון שהביס את הסאליביין מה שגרם לשלם מסים לבדואים מהממאליק "סרת אלואל)"(נעום שאקיר 263, 1916), ודוגמא לזה מקרה שנת 1494 אשר ביזו ושדדו הבדואים שיירות עולי רגל למקה (חוג'אג') הרגו ואסרו רוב העולים (שרון, 19, 1996), המשיכו הממאליק לשלם לבדואים כספים ומוצרי מזון כדי לקבל אמונתם של הבדואים בשמירה על נכסיהם של הממאליק ועל הדרכים הראשיים מפני מעשי שוד וביזה.
בשנת 1519 כבשו העותמאנים את הנגב אך לא הצליחו להשתלט על האזור באופן משמעותי , ניהלו את ענייני הנגב ממרחב ירושלים או מעזה.
לעות'מאנים היו הרבה ניסיונות להשתלט על הבדואים תוך הקמת עמדות תצפית צבאיים ומוקדים ובזאות יהיו המקומות האלה אסתרטיגים מה שנותן לעותמאנים האפשרות לבקר, לתצפת ולשמור על הדרכים הראשיים ומניעת שודים וביזה מקרב הבדואים לעוברי דרך, אך כשלו העותמאנים.
התחילו העותמאנים בשיטה אחרת והיא למנות שיח'ים בדואים לתפקידים חשובים כגון מנהל מחוז- (ביק או אמיר), ושיטה זאת הייתה מוצלחת ביותר (שרון, 20, 1996), שמרו בעלי התפקידים או השיחים על האזורים שמונו עליהן והורגשה אווירה שקטה בזמנו.
ניסו העותמאנים להשתלט על הנגב ומניסיונות אלו הצליחו כאשר הקימו עיר באר שבע שנת 1900, ועם הקמת העיר הפסיקו המלחמות השבטיים שאחרונה הייתה מלחמת העזאזמה והתראבין 1887.
נזכר שבשנת 1813 התחילה מלחמת אבו סרחאן ונמשכה כמה שנים. בשנת 1830 מלחמת בני עטיה מהאי ערב נגד שבטי הבדואים בנגב תיהא ותראבין לא כולל גבאראת, הפסידו בני עטיה וחזרו לארצם בחצי האי ערב (clinton bailey 1980).
בשנים 1831-1840 התמרדו הבדואים נגד אבראהים באשא אך השתלט עליהם וגרם להם הפסד ונזק די גדול (מחמד קרד, 69,1970) בשנים 1842-1864 הייתה מלחמת האחים עודה ועאמר אלעטאונה (תיאהא) לצידו של עאמר עמדו אלחקוק אלהזייל ,אלגדיראת, אלתראבין, ולצידו של עודה עמדו אלעלמאת של אלגבאראת ? אלעזה ואח"כ שבט אלהנאדי ממצרים אך הפסיד עודה וכוחותיו במלחמה זאת.
בשנת 1875 התחילה מלחמת "זארע" שהייתה בין שבטי אלתיאהא ושבטי אלעזאזמה. שבטי אלתיאהא בנגב ושבטי הר חברון בפיקוד זארע אלהזייל מצד אחד ושבטי אלעזאזמה מצד שני .הופסקה מלחמה זו בהתערבות העותמאנים בהקמת סולחה, (clenton bailey 1980), וחתמו הצדדים על זה שלו ילחמו בינהם לעולם.
הסתיימו מלחמות הבדואים עם הקמת העיר ב"ש בשנת 1900.
השולט הראשון לעיר באר שבע היה "אלחאקם" אסמאעיל ביק. שהקים את העיר והקים בה בניינים לשלטונו, מסגדים, תחנת רכבת, תחנת קמח, דואר, בית ספר לבדואים, בית חולים ,מאגרי מים ובתים.
ובמהרה התחילה העיר להתפתח ולהתאכלס באנשים. מה שהפך אותו למקום ומרכז תרבותי תעסוקתי וניהולי לבדואים. הפכה העיר למקום חשוב לעותמאנים ולמרכז צבאי. בשנת 1902 תכננו העותמאנים אז לכבוש את "קנאת אלסוים"(תעלת סוויס) אבל נכבשה העיר בשנת 1917 על ידי הבריטים. (אלעארף 1943, 34-31).
בשנת 1917 נכנסו הכוחות הבריטים והיה קל להם לנהל את ענייני הבדואים והאזור אחרי כל ההתפתחויות בשירותים המינהלייםוהצבאיים שהקימו העותמאנים. שלטו הבריטים בבאר שבע והתערבו באורח חייהם של הבדואים בנגב גם בבתי משפט שבטיים, כלכלה, ביטחון, חקלאות, מסים, אדמות, סחר וכו'.
נמנעו הבדואים בנגב מלשאת נשק ומלסחור ולהתעסק בטבק ומלח,אשר היו דברים חשובים בפיתוח כלכלתם וחייהם של הבדואים בנגב. יתר על כך שילמו הבדאים מסים לבריטים ונכנסו לחובות ולא הצליחו לשלם חובותיהם דבר שגרם למכירת אדמותיהם וחלקם עזב את החקלאות. התערבו הבריטים במשפט הבדואי ומינו שופטים ושיחים כרצונם. ובזאת היה לבריטים עניין בכל מה שקשור לחיי הבדואים ,אך לא התעניינו בפיתוח או קידום הכלכלה או הלימודים והחינוך או הצרכים הציבוריים.
להקמת באר שבע הייתה חשיבות רצינית ,הצליחו הבריטים באזור זה ,והשתלטו על הבדוואים מה שהביא לשקט ושלווה , וקל היה לנהל את האזור בהצלחה.
דבר נוסף אשר ברצוני להוסיף מאז הקמת העיר באר שבע השתנו חייהם של הבדואים לחיים שלווים שקטים ומאוזנים כמובן שרובם התעסק בחקלאות וחלקם בלימודים. ובזאת אנחנו רואים שהבדואים בדרום השתנו ונהיו עם שאיפה ורצון לפיתוח, קידום ולהצלחה, זה עזר והפיץ הרבה שאופי חייהם יהיה עוסק בחקלאות בסחר ובלחיות ממקורות חוקיים. חלק מהשיחים גרו בעיר באר שבע דבר שהוביל לרבים לעבור לבתי אבן ולעזוב את האוהל.
מבוא,
הבדווים בארץ ישראל (וכיום במדינת ישראל) מייחסים עצמם לשבטים הערבים בחצי-האי ערב. הם רואים בה את מולדתם ואת ערש תרבותם ורואים את מורשתם כיסוד התרבות הערבית, שראשיתה בתרבות הבדוואית-מדברית האותנטית. המספר הבדווי טוען, שהגירות הבדווים אל מחוץ למולדתם ומגעיהם עם תרבויות אחרות, במרוצת שלוש-אלפי שנות היסטוריה, בעצם לא שינו דבר ממורשתם,הקפידו על שמירה לכבודם ולמסורתם כיסוד ראשוני במעלה חייהם .כמובן שמרו וחיזקו את ערכיהם בתקופות ההיסטוריה המתחלפות ומעולם לא היה השלטון המרכזי גורם משפיע על אופי חייהם.
למשך אלפי שנים נודע על הפגיעה בכבוד הבדוואי כפשע איום וחמור .שמר הבדוואי על שם המשפחה,אדמתו,כבודו וערדו( כבוד האישה) מכל רעה. ניהל מלחמות ארוכות למשך כל שנות ההיסטוריה כהגנה על ערכים אלה .
השינויים הפוקדים אותם משלהי התקופה העות?מאנית לא הצליחו לטשטש את זהותם. שימורה של התרבות הבדוואית עד ימינו התאפשר הודות לנקיטת התבדלות מתרבויות-המשנה הערביות האחרות, ובכלל זה: התרבות הכפרית-חקלאית ("אל-פלאחין") והתרבות העירונית ("אל-מדאנייה")עם התפתחות הבדוואים המודרנית ותהליכי השינוי הדרמטי בחייהם ומעברם לאופי חיים חדש מעברם ליישובי קבע לא טושטשה מורשתם ולא השתנו ערכיהם ,מנהגם ומסורתם.
הבדלי הגרסה הטמונים בממצאי הארכיאולוגים וההיסטוריונים, אין בהם כדי לשנות את העובדה הבסיסית: קיומם של הבדווים, כנוודי-המרעה הערביים, והגירותיהם אל מחוץ לחצי-האי ערב מהווים חלק מתולדותיה של כל ארץ מזרח-תיכונית, ומאוחר יותר גם של ארצות צפון-אפריקה. מתברר שהשפעת הבדווים בזמנים היסטוריים מסוימים הייתה מכרעת עד כדי קביעת מהלכים היסטוריים מרכזיים, כמו העובדה שהאסלאם חייב את התפשטותו לבדווים, שהיו הצבא הערבי ואשר בראשו צבא זה ניצבה האליטה ה"עירונית" (יישובי נאות המדבר), שמוצאה ממכה, ממדינה וממקומות אחרים.
למשך כל שנות ההיסטוריה הוזכרו המלחמות והסכסוכים בין הבדוואים לעצמם ובין הבדוואים לאחרים .מלחמות קשות וארוכות ולאלה היו הרבה סיבות משמעותיות שאין בהן ספק לכך, הפגיעה בכבוד המשפחה ובשמה או הפגיעה בכבוד הפרט,האדמה ומה לא הפגיעה בכבוד האישה שנחשב הפשע הנורא ביותר. הכבוד והחופש הם ערכים ראשונים במעלה חייו של הבדווי. כדי לזכות בהם במדבר רחב הידיים ויתר הבדווי על מנעמי החיים במושבות הקבע. יטעה מי שיחשוב שהבדווי חי במדבר בלית ברירה או פשוט אינו מודע ליתרונות השפע שבחיי העיר או הכפר, רק משום שהחיים במדבר מגדירים "דלות" ו"שפע" באופן שונה. המתעמק במהותם של חיים אלה ייווכח שהנם הוויה מושלמת ושלמה שתקוות ושאיפות הפרט בה אינם עוברים את גבולות הדמיון, ולא בגלל צרות אופק אלא בגלל רציונליות מנומקת היטב.
נכון שההתפתחות ההיסטורית מלמדת שרוב שבטי ערב עברו תהליך של תירב ו והתעיירו במשך הזמן, אך זה קרה בעקבות התערות אינטנסיבית בין שוכני הקירות ובהשפעת ידו הארוכה של השלטון המרכזי, שהתחזקה בתקופות ההיסטוריה המתחלפות באזור. אך מבחינה פסיכולוגית ורציונלית, מעולם לא היה המעבר מטרה בפני עצמה. בתי השירה שאמרה אשתו הבדווית של הח?ליף הראשון לבית אומיה ? מעאוויה בן אבי סופיאן, מבטאות את היחס לתרבות הבדווית: "ולבית תח?פק אלריאח פיה, אחב אלי מן קסר מניף", לאמור: אוהל שתשרוק בו הרוח אהוב עלי מארמון הבנוי לתלפיות. "וא כ כסירת פי עקר דאר, אחב אלי מן אהל אלרעיף", לאמור: אכילת פת של לחם מדורה אהובה עלי מאכילת הפיתה (הנהוגה בכפר ובעיר).
אני מסכים להפיץ מאמרים באתר זה
